בלוגבנייה בעיר הגדולה
היי וזה.
אז זה הבלוג החדש שלי ואני מקווה שנעשה חיים ביחד, גם אם אף-אחד לא יכנס
לקרוא אותו J אז מה בעצם אני עושה כאן? לא יודעת האמת... פתאום
נורא התחשק לי לפרוק קצת. פלפלית וצנוניתוש כל הזמן חופרות בבלוג שלהן אז למה לא
אני?
אז קצת עלי – אני Solanum Lycopersicum (אבל כולם קוראים
לי עגבנייה, בהזדמנות אני אגלה למה), אני פרי (ולא ירק כמו שכולכם חושבים!) ועליתי
לישראל לפני קצת פחות מ-200 שנים. נולדתי בדרום אמריקה, לא סגורה בדיוק על התאריך
המדויק, אבל התחילו להכיר אותי שם בסביבות 500 לספירה וזה מה שחשוב. מתישהו ב-1500
עברנו לספרד ואז קרו שני דברים. אחד – התחלנו להתפרסם, למרות שבהתחלה ממש פחדו
מאיתנו (חשבו שאנחנו מורעלים, לא מבינה אנשים לפעמים...) והשני – המשפחה התחילה
להתפזר לכל הכיוונים. חלק המשיכו לאיטליה, חלק לאנגליה, לצרפת ובסוף הגיעו גם
לארצות-הברית. הדבר המצחיק הוא שבכל מקום שהגענו אליו – אהבו אותנו! (אחרי שהכנסייה
נתנה כמובן רשות לאכול אותנו). איכשהו המשפחה תמיד הצליחה להתברג ללפחות מאכל
מקומי אחד ולאט לאט גילו שלא יכולים בלעדינו.
 |
| עם המשפחה J (קולטים שעצמתי עיניים? חחחח) |
סתם לדוגמא – קטשופ אתם מכירים? יודעים שאת הקטשופ המציאו בסין והוא בכלל
היה עשוי מדגים? אז שתדעו שאחרי שהוא הגיע לאנגליה וארצות הברית וניסו להכין קטשופ
מענבים ולימונים (בעעע) גילו שהקטשופ שלי הולך עם הכול. ה-כול! ברצינות, טעמתם פעם
במבה עם קטשופ?
בכלל, אני אחראית להצלחה של הרבה מאכלים. עובדה – מישהו שמע בכלל על
ספגטי לפני 1790? לא סבלו אותנו בהתחלה באיטליה אבל אז הגיע שף ספרדי שהעיף להם את
המטבח ופתאום גם הפיצה קיבלה תוספת של רסק עגבניות ומאז כולם גילו עולם חדש J
אם הייתם באיטליה לאחרונה יכולתם לראות הרבה קרובי משפחה שלי. שרי, אחיינית שלי, עובדת כבר המון זמן במסעדות שם, כל פעם בתפקיד אחר. פעם אחת במחלקת המרקים, פעם במחלקת האנטיפסטי ופעם במחלקת הסלטים. מסתבר שכמה שהתפקיד שלה יותר פשוט, ככה יותר אוהבים אותה - כל מה שצריך זה להוסיף לה כמה עלים יפים (חסה או עלי בייבי), גבינה טובה (היא אומרת שהיא הכי מסתדרת עם מוצרלה), בזיליקום, שמן זית ופלפל גרוס מלמעלה.
 |
| שרי בעבודה |
לישראל הגעתי מתישהו בתחילת המאה ה-19 עם נזירים צרפתים שגידלו אותי במנזרים בירושלים. קבוצה של חקלאים ערביים גילתה אותי והתחילה לגדל אותי בתנאי בעל, בלי השקייה. זה לא עבד. המשפחה שלי לא הצליחו לגדול כמו שצריך והיבול שלנו היה נמוך במיוחד. רק מאה שנים מאוחר יותר (!), בשנות השלושים של המאה העשרים., קבוצה של חקלאים יהודיים מצרפת (גם שם המשפחה שלי אהובה מאוד) הביאה לישראל את זן ה-marmande שעשה בארץ מהפכה. גילו שאפשר לגדול אותנו כמעט כל השנה בשיטות גידול שונות - בחממות, בשדות חקלאיים גדולים ואפילו בגינה בבית. מאז הכול השתנה (חוץ מהפעם הזאת שקראו למשפחה שלי "טרייפנה אפל" - תפוח טריפה, אבל זה באמת בפעם הבאה) ועל זה אני כבר אספר לכם בפוסט הבא. חייבת לסיים, יוצאת לדרינק עם חברות.
עד הפעם הבאה אהוביי!
 |
| אוהבתותכם! |
